<h1>האשכול — דפוס י-ם</h1>
<h2>דף ד:</h2>
שמענו מרבותינו מי שהוא חולה אם יכול לעמוד למקום ההכרעות ולג' פסיעות יעשה, ואם אי אפשר, יתפלל כל תפלתו בשבתו, ונותן שלום לימינו ולשמאלו: ומי שמוסיף על ג' פסיעות יהיר הוא.
ואמר ר' יהושע בן לוי אע"פ שקרא אדם קרית שמע [בבית הכנסת] מצוה לקרותה על מטתו, ודוקא פרשה ראשונה (ס':). ומברך בא"י אמ"ה המפיל חבלי שינה על עיני ומשקיע שנת תרדמה על עפעפי ומנוחה על אישון בת עין ושמרני כאישון בת עין והשלט בי יצר טוב ואל תשלט בי יצר הרע והצילני מפגע רע ומחלומות רעים ומהרהורים רעים ואל יבהלוני חלומות רעים ותהא מטתי שלימה לפניך והאירה עיני פן אישן המות בא"י המאיר לעולם כלו בכבודו. ותלמיד חכם (ה.) אינו צריך, ואעפ"כ מיבעי ליה למימר [חד] מפסוקי דרחמי דשמירה, כגון בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת. ואיכא מאן דנהוג למימר הני פסוקי דברוך ה' לעולם על מטתו, ולא חתים בתריהו בברכה, ושפיר דמי למיעבד הכי: ובסדור מר רב עמרם כתוב, ואומר ברוך ה' ביום ברוך ה' בלילה ברוך ה' בשכבינו ברוך ה' בקומינו, ויאמר ה' אל השטן וגו', ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם, יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחנך ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום, וכל הנהו קראי דאדכרו בפרק ידיעות הטומאה.
<h2>דף ה:</h2>
ולעולם תהא מטתו של אדם נתונה בין צפון לדרום, כדי שיהיו בניו זכרים ולא תהא אשתו מפלת נפלים: אמר ר' בנימין בר יפת אמר ר' אלעזר (שבועות י"ח:) כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים שנאמר והתקדשתם והיתם קדושים, וכתיב בתריה אשה כי תזריע וילדה זכר, ובפרק אחרון דמס' נדה (ע':) [גרסי'] מה יעשה אדם ויהיו לו בנים הגונים, ישא אשה ההוגנת לו ויקדש עצמו בשעת תשמיש, ופי' יקדש עצמו בשעת תשמיש כגון הא דאמרי' שאלו את אימא שלום אשתו של ר' אליעזר וכו' כדאיתא בנדרים (כ':) וכגון שמשהין עצמן [בשעת תשמיש] בבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחילה הב"ה נותן להם בנים בשכרן, דכתיב הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן (נדה ע"א.). והיינו דאמר ר' חנינא (שם ל"א:) יכולני לעשות כל בני זכרים. ואמר רב קטינא הרוצה שיהיו בניו זכרים יבעול וישנה. ויהא קדוש בשעת תשמיש שלא ישמש לאור הנר ולא ישמש ערום (שם י"ז:). ומי שיוצא מבית הכסא (גיטין ע'.) לא ישמש עד שישהא חצי מיל, ואינו משמש מטתו ביום (שבת פ"ו.), ופורש מאשתו סמוך לווסתה (שבועות י"ח:) וכמה (אותה) [וסתה] עונה, כל הני הוי קדוש.
והרוצה שיהיו לו בנים הגונים (ב"ב י':) ר' אליעזר אומר יפזר מעותיו לעניים, ר' יהושע אומר ישמח אשתו בדבר מצוה. תניא (נדרים כ'.) בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא מיכאן אמרו סימן יפה לאדם שהוא ביישן, אחרים אומרים כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא, ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. אמר ר' יוחנן בן דהבאי ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת, חגרין מפני מה הווין מפני שהופכין שולחנן, אלמים מפני שמנשקין באותו מקום, חרשין מפני שמספרין בשעת תשמיש, סומין מפני שמסתכלין באותו מקום, ורמינהו שאלו את אימא שלום אשתו של ר' אליעזר מפני מה בניך יפיפים ביותר, אמרה להם אינו מספר עמי לא במשמרה ראשונה ולא במשמרה אחרונה אלא בחצי הלילה. וכשהוא מספר עמי מכסה טפח ומגלה טפח ודומה כמי שכפאו שד, אמרתי לו מה טעם אמר שלא אתן עיני באשה אחרת ונמצאו בני באין לידי ממזרות, לא קשיא הא במילי דתשמיש הא במילי אחריני. אמר ר' יוחנן זו דברי ר' יוחנן בן דהבאי, אבל חכמים אומרים אין הלכה כר' יוחנן בן דהבאי אלא כל [מה] שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, משל לבשר הבא מן הטבח רצה אוכלו במלח ואוכלו, צלי ואוכלו, מבושל ואוכלו, שלוק ואוכלו. וכן כשם שהבהמה בחייה בחזקת איסור [עומדת] וכשבא מן הטבח ונשחטה הותרה לו בכל אלו הטעמים, כך אדם [כיון] שקידש את האשה הותרה לו בכל ענין. וארבעה מיני מאכל שהזכיר כאן כנגד חגרין אלמין חרשין וסומין שהזכיר ר' יוחנן בן דהבאי. אמר אמימר מאן מלאכי השרת רבנן, דאי תימא מלאכי השרת ממש היכא אמר ר' יוחנן אין הלכה כר' יוחנן בן דהבאי הא אינהו בקיאי בצורת הולד מפי, ואמאי קרי להו מלאכי השרת דמצייני כמלאכי השרת. ההיא איתתא דאתת לקמיה דר' אמרה לו ר' שלחן ערכתי לו והפכו, אמר לה מאי שנא מן ביניתא. ולא תתורו אחרי לבבכם אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר, אמר רבינא לא נצרכה אלא אפילו לשתי נשיו. והכרתי מהם המורדים והפושעים אלו בני תשע מדות, בני אסנ"ת משגע"ח בני אמה, בני שנואה, בני נדוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה. ודוקא בני חצופה דתבעה ליה בפה, אבל מרציא ארצויי [קמיה] שמדברת לפניו דברים טובים כדי שתמצא חן בעיניו הוין לו בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן, שכך מצינו בלאה שנאמר (בראשית ל') ותצא לאה לקראתו, ונפק מינה יששכר דכתיב ובני יששכר יודעי בינה לעתים, ובדורו של משה לא נמצאו נבונים דכתיב הבו לכם אנשים חכמים ונבונים, וכת' ואקח מכם אנשים חכמים וידועים, ואלו נבונים לא אשכח.
והמשמש (גיטין ע'.) מטתו מעומד אחזתו אחילו, הקיז דם ושמש הוין לו בנים ניתקין. הקיזו שניהם ושמשו הוין לו בנים בעלי ראתן, אימתי בזמן שלא טעמו כלום. והמשמש מטתו מיושב אחזתו דלריא. הוא למטה והיא למעלה [הרי זה] דרך עזות, שמשו שניהם כאחת הרי זה דרך עקוש, הוא למעלה והיא למטה זה דרכן של בני אדם. גרסי' בכתובות (ס':) דמשמשי בי ריחיא הוו להו בני נכפי, על ארעא בני שמוטי, דדרכא על דמא דחמרא בני גרדני, דאכלה חרדלא בני זלזלני, דאכלה תחלא בני דלפני, דאכלה מוניני בני מציצי עינא, דאכלה גרגושתא בני מכוערי, דשתיא שכרא בני אוכמי, דאכלה בשרא ושתיא חמרא בני בריי, דאכלה ביעי בני עינני, דאכלה כוורי בני חנני, דאכלה כרפסא בני זיותני, דאכלה כוסברתא בני בשרני, אכלה אתרוגא בני ריחני. ברתיה דשבור מלכא אכלה בה אמה אתרוגא, והוו מסקי לה לקמיה דאבוה בריש כל ריחני. ועונה של תלמידי חכמים (כתובות ס"ב:) מערב שבת לערב שבת. וחסידים (נדה ל"ח.) לא היו משמשים מטותיהם אלא מרביעי ואילך, כדי שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת, והיינו דכתיב אשר פריו יתן בעתו, ואמר רב יהודה זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת דהיינו מרביעי ואילך כדשמואל דאמר שמואל אין האשה יולדת אלא או לרע"א או לרע"ב או לרע"ג.
<h2>דף ו:</h2>
ויהיה אדם זהיר בתפלת המנחה שאליהו נענה בה. ובתפלת ערבית שנאמר תכון תפלתי כקטורת לפניך [מ]שאת כפי מנחת ערב. ובתפלת שחרית שנאמר ה' בקר תשמע קולי וגו'.
<h2>דף ח.</h2>
וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בה נקרא שכן רע. ור' אמי ור' אסי הוו מצלו היכי דגרסי ביני עמודי. אמר ר' יוחנן (ירושלמי פ"ה ה"א) כל היגע בתלמודו בבית הכנסת אינו משתכח תלמודו. וברית כרותה כל היגע בתלמודו בצנעה אינו משכחו. והלומד אגדה מן הספק אינו משכח. והסובר תלמודו אינו משכח. עיר (שבת י"א.) שגגותיה גבוהין מבית הכנסת אותה עון גורם לה שתהא חריבה שנאמר לרומם את בית ה' אלהינו להעמיד את חרבותינו. והני מילי בתי אבל קושקי ואברורי לית לן בה.
ודקתני (מגילה כ"ה:) מכרו בית הכנסת לוקחין תיבה אבל דבר אחר לא. ואמר רבה (שם כ"ו.) לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר [במעמד אנשי העיר] אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, אפילו למשתא ביה שכרא שפיר דמי, פי' כל זה בבית הכנסת דכפרים דמתני' בשמכרוהו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר, בו שנינו אין לוקחין בדמיו אלא תיבה בלבד, אבל אם מכרוהו [שבעה טובי העיר] במעמד אנשי עירם להוציא בכל דבר אפילו לשתות בו שכר. ובית הכנסת דכרכים כדקאי קאי, ואין יכולין למוכרו, הואיל ורבים אתו לגביה כדידהו דמי, ואי אפשר למוכרו אלא על ידי חכם שבאין אליו וסומכין עליו. והרווחנו כל כך, לפי שטעה בה אדם גדול דסבר דבבית הכנסת דכרכים עסקינן.
ונשאל רב שרירא ז"ל על בני אדם שרוצין למכור מקומותיהם בבית הכנסת. ואמר, להא מלתא [לית] דוגמא בגמרא, אי חד בנייה ואקדשיה לשמים היכי מצי חד מזבין, וכי מזבנינן בית הכנסת לזבוני בהו מיני קדושה, והאי בעיא לאו לאפקועיה לקדושה, אלא למיתב לוקח או מאן דניחא ליה בההוא דוכתא, ולא דמיא לאקניתא, וליכא זביני דלוקנינהו לוקח, וכל שכן דינא דבר מצרא, וכל שכן פריעת חוב מההיא דוכתא. וליכא בהא אלא תנאי ראשונים דההוא מדינתא דחייבין למיקם בהון, וכתיב לא תשיג גבול רעך, ותני עלה (ספרי שופטים קפ"ח) העוקר תחומו של חבירו בארץ ישראל עובר בשני לאוין, בחוצה לארץ עובר בלאו אחד. ותניא נמי מנין למוכר קבר אבותיו שהוא בלא תעשה, ת"ל לא תשיג גבול, יכול אפילו נקבר [אדם] בו, ת"ל בנחלתך אשר תנחל, להודיעך שאם נקבר מת באותו קבר רשאי למוכרו, ואעפ"כ כשימות אותו האיש קוברין אותו שם אע"פ שאינו חפץ כדאמרי' (כתובות פ"ד.) באין בני משפחה וקוברין אותו שם בעל כרחו משום פגם משפחה. כל זה בקרקע שהוא קנין גמור לבעליו, אבל בכי האי גונא קדש הוא וזביני לית ביה, אלא דנהיגי מנהג שהוא מפורסם במאן דרגיל [דיתיב] בדוכתא, ובעי חבריה למיתב ביה, יהיב ליה מדעם וקאי ויתיב אידך כמנהג, ואי לא הוי מנהג והשתא קא מבעי לזבוני, ו[בני] בי כנשתא ממחו בידיה, לית ליה רשותא לזבוני, ולא למיתב בדוכתיה למאן דלא ניחא להו להנך, דהא קברו שהוא קנינו אית להו לבני משפחה למחות, וכל שכן צבור בבית הכנסת שהוא קדש.
<h2>דף י:</h2>
אסור לאדם לטעום כלום קודם שיתפלל אמרי רבואתה הני מילי לאחר שעלה עמוד השחר דזמן תפלה הוא, אבל קודם שיעלה עמוד השחר [דלאו זמן תפלה] טועם ואין בכך כלום.
<h2>דף יא.</h2>
ואחר שקורא ק"ש מברך שתים לאחריה אמת ואמונה והשכיבנו. ורבנן דסוף הוראה אוסיפו הני פסוקי דברוך ה' לעולם ומחתם עלייהו המולך בכבודו ואומר קדיש. והאי דאוסיפו [כל הני] פסוקי, דסמכי על ההלכה דתפלת ערבית רשות, דהלכה [כרבא דאמר הלכה] כדברי האומר רשות. והני מילי היכי דלא צלי ליה כלל, אבל היכא דצלי ליה תפלת ערבית כבר שויה עלויה חובה, ואי טעי בה הדר לרישא כדאמר ר' אמי אמר רב (ל':) טעה ולא הזכיר של ראש חדש ערבית אין מחזירין אותו שאין מקדשין את החדש אלא ביום, ושמעינן מינה שאם טעה בשבת או ביום טוב מחזירין אותו. ואמרי' (כ"ו.) טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים, והא דברי הכל הוא, דהא ליכא מאן דפליג עליה. ואפילו למאן דאמר רשות, חובה הוא דליכא, אבל מצוה איכא. והאידנא נהוג עלמא לשוויה כחובה.
אני הכותב שמעתי זה הכלל מן הרב ר' יצחק בן מרן לוי ז"ל. זה הכלל בברכות, מטבע ארוך חותמין בו, מטבע קצר אין חותמין בו (ירושלמי פ"א ה"ח), והיינו ברכת המצות כמו [ברכת] נטילת ידים וברכת ציצית ותפילין ומזוזה וסוכה ולולב ושופר וכל הדומה להן, משום שהן הודאה בעלמא ומטבע קצר, וכן נמי ברכת הפירות בורא פרי הגפן והמוציא ובורא פרי העץ ובורא פרי האדמה שהן מטבע קצר. וכמו שתראה בברכות של חתן (כתובות ח'.) דשהכל ברא לכבודו ויוצר האדם שהם מטבע קצר אין בהן חתימה, אבל אשר יצר את האדם בצלמו שמאריך בה יש בה חתימה ופתיחה, פתיחה מפני שאינה סמוכה לברכה שיש בה חתימה, ויש בה חתימה שהיא מטבע ארוך. ושוש תשיש, ושמח תשמח הן ברכה הסמוכה לחברתה. ואשר ברא יש בה פתיחה וחתימה, פתיחה דאינה סמוכה לחברתה, שכל שבעת ימי החופה חוץ מיום ראשון היכא דליכא פנים חדשות אומר אותה לבדה. ועל זה הסדר נתקנו הברכות שאנו אומרים בהשכמה, נטילת ידים, ואשר נתן, ופוקח עורים, וזוקף כפופים, ורוקע הארץ, והמכין מצעדי גבר, שעשה לי כל צרכי, ואוזר ישראל בגבורה, [ועוטר ישראל בתפארה] כלהו מטבע קצר. ואשר יצר מטבע ארוך ואינה ברכה הסמוכה [יש בה פתיחה וחתימה], ונשמה שנתת בי טהורה היא מטבע ארוך ואין בה פתיחה, אע"פ שאינה סמוכה, דאמרי' כל ברכה שיש בה הודאה אינה צריכה פתיחה. המעביר שינה מעיני היא מטבע ארוך ויש בה פתיחה וחתימה. ואשר [קדשנו במצותיו ו]צונו לעסוק בדברי תורה היא ברכת המצות ומטבע קצר. והערב נא סמוכה ואין בה פתיחה. ואשר בחר בנו היא מעולה שבברכות (י"א:) ומיוחדת לספר תורה ויש בה פתיחה וחתימה. וברוך שאמר יש בה פתיחה וחתימה מטבע ארוך. וישתבח אין צריך פתיחה דסמוכה חשבינן לה, כי פסוקי דזמרה דברי שבח והודאה הן, ואין מפסיקין בין ברוך שאמר לישתבח. יוצר אור מטבע ארוך. אהבת עולם סמוכה. וק"ש אינה מפסקת לאמת ויציב דבעינן למסמך אלהיכם לאמת ויציב כדכתיב וה' אלהים אמת.
<h2>דף יב.</h2>
ברכות אין מעכבות זו את זו, דוקא סדר ברכות דאי אקדים אהבת עולם ליוצר אור יצא, אבל [אם] הניח אחת מהן לא יצא. ואמר רב האיי ז"ל דפרשו רבנן דהא דרבי אמי בצבור אימריא, אבל הא דשמעינן מהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא וכו' שאין הברכות מעכבות, דאם קרא שמע ולא ברך לפניה יצא פרשו רבנן ביחיד אימריא. ולמקצת רבואתא דאי אשתלי ולא בריך כל עיקר וקרא שמע בין ביחיד בין בצבור יצא, דתנן היה קורא בתורה וכו' ולא פליג בין יחיד לצבור.
<h2>דף יג.</h2>
ואית מרבואתא [דאמרי] אע"ג דאמרי' באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, אינו פוסק ומשיב בפסוק ראשון דשמע, מפני שמקבל עליו מלכות שמים. ובירושלמי (פ"ב ה"א) עד כדון באמצע פרשה אבל באמצע פסוק [לא], ר' יונה מדמי, ר' ירמיה משתעי. ר' הונא בר יוסף ודברת בם מיכאן שיש לך רשות לדבר בם.
<h2>דף יג:</h2>
אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא, וכל שכן אונס אחר שיצא. ומי שמפרש ומוקים להא מילתא בקרית שמע שעל מטתו טעותא היא, דקרית שמע שעל מטתו רשות היא וליכא למימר בה נאנס בשינה יצא.
וכתב הרב ר' יצחק אבן גיאת, ואמר רב האיי ז"ל על הא דאמר רב נחמן לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן טפי לא, בשעה שקורא כמתנמנם קאמר ליה צערן כדי שתהא דעתי מכוונת עלי, אבל מכאן ואילך אע"פ שאתנמנם כיון שאני קורא יצאתי. וההיא נמי דאמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא. ויש אומר' שחוזר לאחר שנתו וגומרה, ודוקא עד שלא עלה עמוד השחר.
פרקדן לא יקרא קרית שמע, אמר רב האיי ז"ל פרקדן ששוכב על גבו ומשוי פניו למעלה, ואינו מוטה לצד אחד כל עקר, אסור לו לשכב כך, ואי מוטה במעט לאחד מן הצדדין שפיר דמי, וגבי ק"ש אפילו מוטה לא. ואם היה בעל בשר ולא יכול לישב אלא בסמיכה והטייה, קורא כן, אבל יכול לישב כדרכו לא. ואני שמעתי מרבותי פרקדן השוכב על פניו, ומשום דרך תשמיש נגעו בה בשכיבה, וכן לשמע, שמא יבוא לידי הרהור [ו]חמום.
<h2>דף יד:</h2>
ואמר רב האיי ז"ל בין דמצלי לחודיה יחיד בין מצלי בצבורא אומר אני ה' אלהיכם ושתיק, ושליח צבור שמשלים קרית שמע וחוזר ואומר אני ה' [אלהיכם] לאו מנהג יפה הוא, אלא כך המנהג אצלנו ששליח צבור קורא בלשון יקירא מלתא מלתא ומאריך בקריאתה עד שמשלימין כל הצבור, וקורא לפי דברו אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים עד כאן בקול נמוך בין יושב בין עומד, ומכאן [ואילך] עומד על רגליו ואומר בקול רם להיות לכם לאלהים אני ה' אלהיכם, ונקיט [דוושיה] ומסיים את הברכה.
ואמר רב נטרונאי האוחז ציציותיו כשהוא קורא קרית שמע יהירותא היא.
<h2>דף טו.</h2>
והתם (פסחים מ"ו.) אמרי' לגבל ולתפלה ולנטילת ידים [ד' מילין]. ואמר רבינו האיי ז"ל המהלך ממקום למקום ואין לו מים ליטול ידיו, אם יש בינו לבין המים ד' מילין ממתין לו עד שיגיע לו וטובל ואוכל, יותר מכאן אוכל בלא נטילת ידים. וכן בעל קרי ביותר מד' מילין, עושה כמה שאמרו חכמים (כ"ב.), בעל קרי שאין לו מים לטבול קורא את שמע ומברך לפניה ולאחריה, ואוכל פתו ולא יברך לפניו, אבל יברך לאחריו. ולתפלה פרשו רבנן דכי רחוק ממיא טפי מד' מילין ונפנה, מקנח בצרור ובעפר ומתפלל, ולייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא בעדן קרית שמע, אבל לתפלה בעי אהדורי, דאי איכא בין דיליה למיא ד' מילין ליעכב עד דמטי אמיא, ואי הוי יותר ליצלי. וה"מ לפניו, אבל לאחריו [אפי'] מיל אינו חוזר, אבל פחות ממיל חוזר. ולגבל, לגבל עיסה בטהרה שהיו אוכלין חוליהן בטהרה. ורב נטרונאי אמר לגבל שגיבל עיסה ומחמצת וחייבין עליה אוכליה. ולתפלה הגיע זמן תפלה אם יש לפניו בית הכנסת עד ד' מילין ליעכב עד דמטי להתם, יותר מכאן מתפלל לאלתר. ורב ישראל אמר לתפלה זו תפלת הדרך. ורב שרירא אוקמ' בבעל קרי ומשמש מטתו.
<h2>דף טו:</h2>
ואמר רב עמרם מאן דקרי ק"ש מיבעי ליה לאפסוקי בין תיבה לתיבה ובין אחד לברוך, ותניא גבי אנשי יריחו (פסחים נ"ו.) וכורכין את שמע שהיו אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ולא היו מפסיקין, ר' יהודה אומר מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו. והתם איתמר בירושלמי (פסחים פ"ד ה"ט) [ושלא היו] מפסיקין בין תיבה לתיבה ובין אחד לברוך, שמע מינה דצריך להפסיק בין תיבה לתיבה ובין אחד לברוך. וצריך ליתן ריוח בין הדבקים כגון על לבבך, על לבבכם. ובירושלמי (ברכות פ"ב ה"ב) מוסיף אשר נשבע ה', וטעמו שאם לא תתפרסם העי"ן הוה ליה כאל"ף. ויש שמוסיפין תזכרו ועשיתם. ולא דייקו, דוי"ו דתזכרו אין לה שמע בלשון, הואיל ורפה ונחה היא.
<h2>דף יח.</h2>
והמשמר את המת אע"פ שאינו מתו, או מתו אע"פ שאינו משמרו פטור, וכל שכן מתו ומשמרו. ומתו ומשמרו אפילו חוץ לארבע אמות פטור, מתו ולא משמרו תוך ארבע אמות לא יקרא, חוץ לארבע אמות יקרא, דמת תופש ארבע אמות לקרית שמע: ואמר מר רב האיי ז"ל קבר אדם חשוב שרי למקרב לגביה ולהלוכי בתוך ד' אמות, דהא מלתא לית בה משום לועג לרש חרף עשהו, וקא עבדי הכי בכל יום.
<h2>דף כה.</h2>
צואה כחרס אסורה, והיכי דמי כחרס דאסורה, כל שזורקה ואינה נפרכת, משום דממשה קיים, וגופה ומתכונתה קיימת. וכשזורקה ונפרכת נעשית כעפר ואפר ונימוק ממשה ובטל גופה ומשום הכי מותרת.
<h2>דף כו.</h2>
וכד מסיימי שמונה עשרה דתפלת המנחה נופלין על אפיהון ואומרים ואנחנו לא נדע, ואומ' קדיש. ושוהין עד שיהא צאת הכוכבים זמן קרית שמע של ערבית. וכשיצאו ג' כוכבים בינונים שהוא לילה אומר שליח צבור והוא רחום, דכיון דאיכא שהות בין תפלת המנחה לקרית שמע [של ערבית] מוסיפין האי פסוקא למימר עליה ברכו, דבברכו דצפרא לא צריך לאוסופי האי פסוקא למימר עליה ברכו, שכבר אמרו פסוקי דזמרה וישתבח וקדיש וליכא הפסקה.
<h2>דף כו:</h2>
מנחה גדולה משש שעות ומחצה. מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה כדאמרי' (פסחים נ"ח.) תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה, ואם חל ערב פסח להיות בשבת נשחט בשש ומחצה. פלג המנחה אחרונה אחת עשרה שעות חסר רביע. תפלת המנחה עד הערב ר' יהודה אומר עד פלג המנחה. ואסיקנא השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. תנן במסכת שבת (ט':) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל וכו' עד אם התחילו אין מפסיקין. מאימתי התחלת תספורת אמר ר' אבין משיניח מעפורת של ספרין על ברכיו. ומאימתי התחלת מרחץ אמר ר' אבין משיעדה מעפרתו ממנו. ומאימתי התחלת בורסקי אמר ר' אבין משיקשור בין כתפיו. ומאימתי התחלת אכילה רב אמר משיטול ידיו ר' חנינא אמר משיתיר חגורו ולא פליגי הא לן והא להו.
<h2>דף כז.</h2>
מאן דעביד כר' יהודה עביד ומאן דעביד כרבנן עביד, והכי אמר רב האיי [ז"ל מיהו] מאן דסבירא ליה כר' יהודה לעולם כר' יהודה עביד, ומאן דסבירא ליה כרבנן לעולם כותיהו ליעביד, ואין לו לעשות פעם כר' יהודה ופעם כרבנן אלא לפי מה שאחז ותפס עושה כל ימיו. ועמא דבר למיעבד כרבנן ולהתפלל תפלת המנחה עד הערב ואחר כך קורין שמע ומתפללין כרבנן. וכן אמר רב האיי הרי כל ישראל מתפללין תפלת המנחה עד הערב, ומאן דמקדים ומצלי של מנחה גדולה מועטין, ובתורת רשות עביד ולא מבטל אחרונה שעד הערב, וש"מ דלא פסיק (ליה) [להון] כר' יהודה. ונמצא פסקו של דבר לרבנן תפלת המנחה עד הערב, ומדקיימא לן [עד] צאת הכוכבים יממא הוא, אם התפלל תפלת המנחה עד אותו זמן יצא.
<h2>דף כז:</h2>
ואמר רב יהודה אמר רב לעולם אל יתפלל תלמיד לא אחורי רבו ולא כנגד רבו. ותניא ר' אליעזר חסמא אומר המתפלל אחורי רבו או כנגד רבו והנותן שלום לרבו והחולק על ישיבתו של רבו והאומר דבר שלא שמע מרבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל. פרישו לה רבנן שלא יתפלל כנגד רבו במקום שהוא רואהו דמחזי כחוצפא, אלא יתחבא ממנו. והני מילי ביחיד דאורח ארעא שיהא התלמיד יושב ומשמש ואם נזדמן דבר צורך עושהו, ולא יעמוד כנגדו ויתפלל, אבל בצבור כולן עומדין, ואי אפשר [לתלמיד] לדקדק ולעשות כן לרבו בצבור.
אשתכח בפסקא הכי, הקורא קרית שמע ומתפלל קודם שיראה ג' כוכבים אם נתכוין לכך לא יצא ידי חובתו, ויחזור ויקרא קרית שמע ויתפלל, ואם לא נתכוין וטעה והתפלל אל יחזור ויתפלל. והא דאמרי' מתפלל [אדם] של שבת בערב שבת, תפלה בלחוד, אבל קרית שמע עד צאת הכוכבים. והלכה קבועה דקרית שמע של ערבית משעת צאת הכוכבים, ורבנן לא פליגי עליה דר' אליעזר (ב'.) אלא עד סוף האשמורת הראשונה, אבל משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן שהוא צאת הכוכבים לא פליגי.
והלכה תפלת ערבית רשות, ואע"ג דאמרי' בההוא דאדם בא מן השדה בערב וכו', (ד':) לאפוקי ממאן דאמר תפלת ערבית רשות, על משנתינו אנן סומכין, דאמרי' מאן אין לה קבע, דאינה קבע תנן כמאן דאמר תפלת ערבית רשות. ורבא קבע נמי דרשות הוא. וחזוק לדבר דרשות הוא, דכל תפלת חובה שליח צבור יורד לפני התיבה להוציא את שאינו בקי (ר"ה ל"ד:), והא כיון דרשות הוא אין שליח צבור יורד להוציאו. וזו ראיה גדולה, דאי חובה היא מי שאינו בקי מה יהא עליו, ומה נשתנית זו משאר תפלות, אלא לאו, שאר תפלות דחובה הן אע"פ שיצא מוציא (ר"ה כ"ט.) דכל ישראל ערבין זה בזה (סנהדרין כ"ז:). וחובתיה דשאינו בקי עליה רמיא, אבל ברשות כיון שיצא אינו מוציא, ומשום הכי אינו חוזר שליח צבור וסודרה. ועוד תניא (סוכה נ"ג.) אמר ר' יהושע כשהיינו שמחים בשמחת בית השואבה לא ראינו שינה מעינינו שעה (אחת) [ראשונה] לתמיד של שחר וכו' עד ומשם לתמיד של בין הערבים, ואינו מזכיר כלל לתפלת ערבית כמו שמזכיר שחרית ומוסף ומנחה, ש"מ דבבית המקדש ובפני איתני עולם לא היו מתפללין אותה.
<h2>דף כח.</h2>
ואם היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוספין הלכה כרבנן דאמרי מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוספין דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. (כ"ו.) ואם טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים. ואי נמי טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים, ואין בזו משום עבר זמנו בטל קרבנו. ודוקא דשכח, אבל בטל במזיד עליו נאמר מעוות לא יוכל לתקון. ואי טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת מתפלל ערבית שתים של שבת. וכן אי טעה ולא צלי מנחה בשבת מתפלל במוצאי שבת שתים של חול, ומבדיל בראשונה, ואינו מבדיל בשנייה. ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשנייה, שנייה עלתה לו, ראשונה לא עלתה לו, דמבעי ליה לאקדומי תפלת חובת שעתיה ברישא. וכיון דאבדיל בבתרייתא ולא אבדיל בקמייתא גלי אדעתיה דאבתרייתא היא חובת שעתיה, הלכך בעי למהדר צלותא אחריתא, כדי לאקדומי חובת שעתיה ברישא. ואי אבדיל בתרויהון, אע"ג דלא איבעי ליה למעבד הכי, לא מיחייב לאהדורי. ואי נמי לא אבדיל בחדא מיניהו לא מהדרינן ליה, דתניא טעה ולא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים מחזירין אותו, הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס.
<h2>דף כח:</h2>
ר' נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה. תנו רבנן בכניסתו מהו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא אכשל בדבר הלכה וכו', וביציאתו מהו אומר מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש וכו'.
מתני' היה רוכב על החמור ירד, ואם אינו יכול לירד יחזיר את פניו ואם אינו יכול להחזיר את פניו יכוין לבו כנגד בית קדשי הקדשים. היה יושב בספינה או באסדא יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים.
ר' יהושע אומר מעין י"ח, והיינו הביננו ה' אלהינו לדעת את דרכיך ומול את לבבינו ליראתיך לסלוח היה לנו להיות גאולים רחוקי מכאוב ודשננו בנאות ארצך והנפוצים תקבץ מארבע והתועים בדעתך ישפוטו ועל הרשעים תניף ידיך וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתיקון היכלך ובצמיחת קרן לדוד ועריכת נר לבן ישי משיחך בטרם נקרא ואתה תענה בטרם נדבר ואתה תשמע כי אתה הוא עונה בכל עת צרה ופודה ומציל בא"י שומע תפלה.
<h2>דף כט:</h2>
ומאן דבעי נמי ליפול על פניו ולהתחנן אחר תפלת ערבית שפיר דמי למיעבד הכי, כמו שנופל על פניו בשחרית ובמנחה. והאי דלא קבע מילתא וליתיה במנהג, משום דהא תפלת ערבית גופיה רשות היא, ולכך לא אטרחוה רבנן למנפל על אנפיהון. וכתב מר שר שלום גאון מחסיא שמותר לאדם ליפול על פניו ולבקש רחמים אחר תפלת ערבית אפילו בצבור. וכך מנהג בבית רבנן שבבבל שנופלים על אפיהם בערבית, חוץ מערב שבת.
והעושה תפלתו קבע שדומה עליו כמשאוי או שאינו אומרה בלשון תחנונים אין תפלתו תפלה. ודמפרשינן לה שאינו מתפלל עם דמדומי חמה איכא מן רבואתה דמוקמי לה בתפלת המנחה [עם] שקיעת החמה. ובירושלמי (פ"ד ה"א) יהא חלקי עם המתפלל עם דמדומי חמה מאי קראה על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, לעת מיצויו של יום, פי' סופו שהוא תמציתו.
והמהלך במקום גדודי חיות ולסטים מתפלל תפלה קצרה ואיזוהי תפלה קצרה אחרים אומרים צרכי עמך [ישראל] מרובין ודעתם קצרה יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה כדי מחסורה והטוב בעיניך עשה ברוך שומע תפלה. והלכה כאחרים.
אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטי לא תרוי ולא תחטי וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא. מה הוא, אמר רב יעקב אמר רב חסדא זו תפלת הדרך. ותפלת הדרך משיחזיק בדרך, ועד כמה עד פרסה. איכא מאן דמפרש אע"ג דלא [התפלל] בתחלה משהחזיק מצלי עד דמטי פרסה. ואיכא מאן דמפרש מאן דנפיק מן ביתיה לממטא עד חד פרסא וטפי מתפלל תפלת הדרך אבל אי אזיל פחות מפרסה לא. מאי תפלת הדרך יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוליכני לשלום ותסעדני לשלום ותסמכני לשלום ותחזירני לביתי לשלום ותצילני מכף אויב ואורב בדרך ותתנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ברוך שומע תפלה. אמר אביי לעולם לישתף איניש בהדי צבורא. אימת מצלי לה משיחזיק בדרך. היכי מצלי לה רב חסדא אמר מעומד ורב ששת אמר מהלך. וכרב חסדא טפי עדיף דהא רב ששת חייש לדרב חסדא ואמר אוקמן נמי לדידי מהיות טוב אל תקרא רע.
<h2>דף ל.</h2>
מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה. הביננו בעי תלת קמייתא ותלת בתרייתא וכי מטי לישוב לא צריך לצלויי. תפלה קצרה לא בעי תלת קמייתא ותלת בתרייתא וכי מטי לישוב צריך לצלויי, הביננו מעומד, תפלה קצרה אפילו מהלך. ולא מצלי אינש הביננו אלא בשעת הדחק כגון מי שמהלך במדבר וכיוצא בו.
ונשאל מר רב שרירא ורב האיי ז"ל צבור שאחרו תפלת המנחה ביום ששי עם דמדומי חמה ודחקתן העת, יש אומרים מתפלל שמונה עשרה כהלכתן, כי לא תקנו ז' ברכות אלא משום טורח, והאי כיון דעראי הוא, לא איכפת לן שמתחיל בשמונה עשרה ומשלימה בשבת. ויש אומרים שאומר שלש ראשונות ופוסק. ויש אומרים שאומר ג' ראשונות ושומע תפלה וג' אחרונות. ויש שפרשו שפוסק באיזה ברכה שמרגיש בה כי בא השמש, ואומר יתגדל, הלכה כמאן. והשיבו, כבר ממה שאמרתם עם דמדומי חמה, וממה שאמרתם פוסק באיזה ברכה שמרגיש בה כי בא השמש, [משמע] שהתחיל ועדיין לא בא השמש, ולא יפה הוא זה, כי מבוא השמש עד עונת ק"ש ערבית יש ריוח לומר שמונה עשרה. [ו]בזמן שמתחיל שליח צבור בשעה שיש דמדומי חמה ועדיין לא בא השמש אע"פ שבא השמש משלים. והכין מנהגא דרבנן כד מתרמי דחק העת. אבל אין נופלין על פניהם אחריה. ואנו אומרים כי בודאי אם אפשר לעשות כן עושין, ואם אי אפשר, וחלה שבת או יום טוב, אין לך שעת דחק גדולה מזו ומתפלל הביננו. ואם דחק העת שאפילו כדי הביננו אין בו, [בודאי] יש לו לעשות ולומר אבות וגבורות וקדושת השם וחותך. כל זה בהכנסת שבת ויום טוב דאיכא שתי תפלות משונות זו מזו, אבל בימי החול לא צריכינן לכולי האי, אלא גומר והולך אפילו בלילה: חולה שאין יכול להתפלל יקרא ק"ש ויתפלל אפילו מיושב, ואם כבד עליו החולי, הוא ומשמשיו פטורין דגמרי' ליה מסוכה דחולה ומשמשיו פטורים, מצטער הוא פטור ומשמשיו חייבין.
ונשאל מר רב שרירא ורב האיי ז"ל צבורא דמעכבא להון תפלת המנחה עד רמשא, [ו]אי מצלו בלחש [חליף יומא], מהו שיוציאם שליח צבור. והשיבו, אין בנו כח לפטור את הצבור בתפלת שליח צבור. וכן מנהג בישיבה שממהרין להתפלל ביחיד כל אחד ואחד לעצמו, ושליח צבור יורד לפניהם ואומר אבות וגבורות וקדושת השם וחותך. ורב צמח אמר אנו יש מנהג אצלנו החזנין בערבי שבתות ובערבי ימים טובים להתפלל אבות וגבורות, ואחר כך אומרי' גדלך תקדש בנו ברוך האל הקדוש, וחכמה למדנו [ברוך] חונן הדעת, הדור אצלך (תשיבנו) [תשובתינו ברוך] הרוצה בתשובה, וכן שאר הברכות. ואומרים כי קבלה היא בידם מחזנים הראשונים שקבלו ממר רב יהודאי ורב יהודאי מרבו עד ד'.
תנו רבנן סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות יכוין את לבו כנגד אביו שבשמים שנאמר והתפללו אל ה' (אלהיכם) וגו' עד תל שהכל פונים בו.
<h2>דף ל:</h2>
לעולם יאמד אדם עצמו וכו' מוקמי לה רבואתה אם יכול לכוין [את] לבו באבות.
<h2>דף לב:</h2>
ולעולם יקדים אדם תפלה לצרה. וגדולה תפלה מכל הקרבנות שנאמר גם כי תרבו תפלה: ואע"פ שמיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שערי דמעה לא ננעלו שנאמר ואל דמעתי אל תחרש.
וכל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם. ושלשה דברים (נ"ד:) מאריכין ימיו ושנותיו של אדם. המאריך בתפלתו שאינו מעיין בה (נ"ה.), והמאריך על שולחנו והמרבה ליכנס לבית הכסא. ושלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם, קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו. ארבעה דברים (ר"ה ט"ז:) מבטלין רוע גזירה [צדקה] צעקה שנוי השם ושנוי מעשה שהיא תשובה, ויש אומרים שנוי מקום.
כל המאמץ (סנהדרין מ"ד:) כחו בתפלתו מלמטה אין לו צרים מלמעלה. ולעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצין כחו למטה ולא יהיו לו צרים למעלה.
וכל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו. וכל שרוח עצמו נוחה בשלו סימן יפה לו. ואם (ירושלמי ספ"ה) כוונת לבך בתפלתך תהא מבושר שנשמעה תפלתך: וכל (ס"ג.) המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו, ופרנסתו מעופפת עליו כצפור. וכל המרפה עצמו מדברי תורה ואפילו ממצוה קלה אין בו כח לעמוד ביום צרה. ואם התפללת וחזרת והתפללת תהא מבושר שנשמעה תפלתך, שנאמר קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'.
<h2>דף לד:</h2>
חציף עלי מאן דמצלי בפקתא, פי' ברחוב העיר, חדא מפני שעוברין ושבין מפסיקין אותו, ועוד מפני שהוא מראה תפלתו לרבים. ואמרי רבואתא הני מילי יחיד, אבל צבור כד מכנסי ומצלו התם לית לן בה.
<h2>דף מ:</h2>
ושמונה עשרה ברכות יש שאומ' אין בהן מלכות, שאין אומרים מלכות אלא על בריית העולם ועל המצות, כמו מלך שגוזר כך וכך יהיה ונעשה מיד, ושגזר עלינו לקיים את המצות, אבל תפלה רחמים אנו מבקשים מלפני הב"ה מה שצריך לנו. ויש אומרים כי מגן אברהם אינה צריכה מלכות, מאחר שאומר' בה אלהי אברהם יצחק ויעקב, שהם המליכו להב"ה והקנוהו שמים וארץ, וזהו מלכותו של הב"ה שאברהם אמר ה' אלהי השמים ואלהי הארץ, ואל עליון קונה שמים [וארץ]. ויש אומרים שיש בה מלכות [שהוא] מלך עוזר. וצריך טעם למה אמרו מלך ממית ומחיה ומלך אוהב צדקה, וקרבנו [מלכנו] לעבודתך.
<h2>דף מז.</h2>
וכל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו. וצריך שתהא אמן בינוני. ואמר מר רב האי ז"ל אמן חטופה שחוטף את הדבור ואין מאריך בין אל"ף למ"ם ובין מ"ם לנו"ן כמו חטף שיש במקרא, קטופה שקוטף מקצת אותיותיו, או שאין מוציא ראשה או שאין מוציא סופה.
<h2>דף מז:</h2>
ורב ישראל אמר אין אדם רשאי להתפלל בקרקע גזולה. ואומר אני הואיל וקרקע אינה נגזלת (סוכה ל':) ברשותיה דמריה קיימא ותפלתו תפלה, וכמתפלל בקרקע דעלמא דמי. אבל לגזול קרקע ולבנות בה בית הכנסת מצוה הבאה בעבירה היא, ואיכא למילף מדוד דכתיב ביה (שמ"ב כ"ד) לא כי קנה אקנה מאתך במחיר. ולאחמורי בהני מילי טפי עדיף.
<h2>דף ס:</h2>
והרי לך מאה ברכות, י"ט שאומר בהשכמה עם ברכת התורה, וציצית, ותפילין, וברוך שאמר, וישתבח, ויוצר אור, ואהבת עולם, ואמת ויציב, הרי כ"ו, וי"ט של תפלה עם ברכת המינים הרי מ"ה. ובסעודה נטילת ידים והמוציא ובורא פרי הגפן, ושש דברכת המזון עם ברכת היין לפניה ולאחריה הרי נ"ב. וי"ט דתפלת המנחה, וה' ברכות דק"ש עם המולך בכבודו, וי"ט דתפלת ערבית, וז' דסעודת ערבית הרי נ', ונ"ב הרי מאה ושתים ברכות, ו[כשאמר] מאה ברכות לא דק. ויש שמחסרין יראו עינינו דבסוף הוראה תקנוה וג' ברכות דברכת היין, ומוסיפין המפיל חבלי שינה וברכת המוגמר, הרי מאה בלא חסור ויתור.
<h2>דף סב.</h2>
וכל הצנוע בבית הכסא ניצול משלשה דברים מן הנחשים ומן העקרבים ומן המזיקים. ויש אומרים אף חלומותיו מיושבין.
<h2>דף סד.</h2>
אמר רב חייא בר אשי אמר רב היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון: ואמר רב מתתיה שליח צבור מותר לו לעמוד על מקום גבוה להשמיע קולו.
